לוקחים סיכון???...

לפני שבוע ימים, הבן שלי בן ה-7 הכניס את היד שלו למשקוף הדלת, וכמעט הוריד לעצמו את שתי האצבעות. הלכנו לבית חולים וחבשו אותו. אתמול, הבן שלי הלך יחף ושמח בחוץ, ואבן שדרך עליה פצעה לו קשות את האצבע,חבשנו גם זאת, לפני כשנה, אותו הבן שיחק עם בלון, קפץ איתו, ובמקרה נכנס בתוך השיש, וכל ה-4 שיניים שלו עפו,זוועה...

ועוד ועוד ועוד. והוא רק בן 7.

הבן שלי הוא ילד רגיל, וככל ילד רגיל הוא נפצע. המון.

כל פעם זה כואב מחדש, לו ולי כאמא. כל פעם אני מקללת את עצמי, איך נתתי לזה לקרות...

וכל פעם מחדש, אני מבינה שאלו החיים, וככה לומדים. וכן, צריך להזהר, אבל חייבים להתנסות, אחרת אפשר לעטוף אותו בפצפצים ולהרוס לו את הילדות סופית.

במהלך 7 השנים האחרונות מעבר להיותי אמא, אני מתכננת חצרות משחקים עבור גני ילדים, בתי ספר ופארקים. אני עושה זאת כבר מעל 15 שנה, אבל ב-7 השנים האחרונות זה השתנה.התחלתי לתכנן חצרות הנקראות גן משחקים טבעי. אלו חצרות ייחודיות, שנועדו להחזיר לילדים שלנו, את הטבע , את הסקרנות, העניין, ההשתוללות, היצירה, וכן, גם את הסיכון.

הילדים של היום אינם מסתכנים. הם רכונים לילות כימים על מסכים, וכאשר הם עוזבים אותם זה לאיזה שהוא חוג מוסדר עם השגחה, שאינו נותן להם שום אתגר ואחריות.

פעם, כולנו היינו מטפסים על עצים.גבוה.

פעם, כולנו היינו נכנסים בין השיחים ובונים עם מסמרים וקרשים מחנה

פעם, כולנו היינו קופצים לתוך שלולית ענק באמצע החורף ובשיא הקור ברגע שרק ראינו אחת

פעם, כולנו היינו עושים טרזן מענפי העץ עם חבלים

פעם כולנו היינו מטפסים גבוה על הגבעה ומתגלגלים הכי מהר שרק אפשר

פעם כולנו היינו רצים בחוץ יחפים

פעם כולנו היינו מנסים.

והיום? היום כבר לא.פחות.

היום ברגע שילד נפצע, סוגרים את המתקן למספר חודשים או מורידים אותו לחלוטין. היום, ברגע שהורה מתלונן שזה קשה מידי, מיד רושמים לילד שהוא צריך עוד שעה במבחן, והיום כאשר הגננת רואה ילד סמוק לחיים היא מיד חושבת שהוא נשרף ומה יגיד ההורה.

הגענו לעידן שבו לא לוקחים סיכונים, בטח לא הילדים. הגענו לעידן שבו הילד מוגן ע"י גומי, מעקות, דשא סינטטי, והאמת, הוא כבר לא נפצע.הוא כבר בכלל לא מנסה...

הבעיה אצלנו, ואצל כל אותם הורים שכל כך מגוננים על הילדים שלהם, היא שהם לא רואים מה הילד פיספס, מה הוא לא למד ואיך בעתיד כשיגיע הרגע לנסות משהו חדש, הוא לא ינסה. הוא לא יסתכן. כי זה מפחיד, והוא מעולם לא עשה זאת בעבר. הוא לא למד להסתכן.

היום יותר ויותר חצרות משחק טבעיות נבנות בארץ. וכן, גם בהן יש פציעות. השאלה, מה קורה ברגע שילד נפצע שם...

יש מקומות שזה אצלם בדם. מקומות שהגיעו לחשיבה המתקדמת הזו לא ממני, אלא מעצמם. מהיום-יום. הם הסתכלו וראו את הילדים מחפשים מה לעשות,מחפשים אתגר. הם הבינו כמה חשוב לילד לדעת ולנסות להסתכן ולאתגר את עצמו. מקומות כאלו, יבחנו את הפציעה ואת הגורם ויסיקו את המסקנה הנכונה. לרוב, היא קשורה בהסברה בלבד. מקומות כאלו ימשיכו לאתגר את הילדים ולספק להם סביבות מעניינות ומגוונות, ויכשירו אותם להיות מנהיגים בעתיד.

הבעיה היא, שברגע שזה קורה בסביבה שאינה "בשלה" לכך, המקום מיד מוגדר כ"סכנה". ומיד ההורים נזעקים, ומיד ראש העיר מקשיב, ומיד כל הרעיונות והחשיבה הפדגוגית שהיו מאחורי מהלך גדול של עירייה נזרקים לפח. ראו מה קורה היום ברעננה...

אני לא אומרת שלא צריך לבחון כל מקרה לגופו. כי צריך. אני גם לא אומרת שלא לבחון סטטיסטיקה ולראות האם באמת יש יותר פציעות בגן ילדים ייחודי שכזה, או בבית ספר המאפשר לילדים ללמוד להסתכן ולאתגר את עצמם מבית ספר רגיל.

בחו"ל כבר החלו בודקים את הסטטיסטיקות, והן מדברות בעד עצמן. גן המשחקים הטבעי לא רק יותר "בטוח" מבחינת כמות ורמת הפציעות שבו, אלא הוא מייצר למידה, ומוריד באופן מהותי אלימות בחצר וונדליזם. ראו מחקר שהוציאה ממשלת אוסטרליה המערבית על הנושא, ובו נבחנו כ- 100 בתי ספר עם חצרות כאלו לעומת חצרות רגילות.

אגף הבטיחות של משרד החינוך בוחן כל הזמן ומשפר את הנחיות גן המשחקים הטבעי. אין טענה שלא נבחנת ונבדקת. אבל באופן מקצועי ולא מלא אמוציות. ע"י אנשי בטיחות מהמעלה הראשונה. כאלו שעוסקים בכך שנים.

הגן ברעננה, אמנם היה בין הראשונים, אך מאז קמו עוד רבים. הגן נבחן ע"י ראש אגף הבטיחות של משרד החינוך, עשרות יועצי בטיחות מהמחוז, ומהעירייה, מכון התקנים והאחראי מטעמו על נושא מתקני משחק ועוד רבים אחרים. כולם חשו שהגן הזה הוא בשורה חיובית, שינוי שנועד לשמור על הילדים לא רק בהווה אלא גם בעתיד. כי כאן, הם ילמדו מיומנויות ויכולות.

ואכן כך היה במהלך השנים האחרונות. עד לאחרונה...

כולי תקווה שעיריית רעננה תיסוג בה מהחלטתה לשנות את החצרות. כולי תיקווה כי היא תוסיף ותעשה עוד ועוד חצרות בתי ספר וגני ילדים שכאלו, תוך מחשבה על שיפור ולמידה מהניסיון אותו רכשה.

אנחנו נלחמים היום על עתיד ילדינו ועל התפתחותנו האנושית. האם ילדינו יגדלו להתנסות, לחקור, לקחת סיכון, לא לפחד ולעשות דברים גדולים, או האם ילדינו יהיו כל הזמן פגיעים, תחת התחושה שמישהו חייב להגן עליהם. וכן, זה מתחיל כבר מהגן. זה מתחיל מהבית בגיל מספר חודשים. זה מתחיל מהרגע שההורה עושה את השיקול ההגיוני של בעד ונגד - כמה ירוויח הילד שלי אם ילמד משהו חדש, לעומת כמה יפסיד אם תהיה תאונה.

ותעשו טובה- אנחנו שומעים ורואים כל כך הרבה הורים, אנשי סגל, מנהלים, האומרים לנו דברים טובים על החצרות הייחודיות האלו, וכמה הילד שלהם פשוט השתנה, וכמה החצר טובה לו, ואיך הבעיות קשב וריכוז נפתרו, ואיך הילדים עכשיו מרוכזים בשיעורים, וכמה בגן הם לא רוצים לעזוב את החצר, וכמה הוא לומד בה, וכמה רק החול והמים מדברים אליהם. אתם, הקול הדומם, שאוהב ותומך, ומבין את החשיבות שבלהסתכן, עשו צעד נוסף, ודברו בקול רם!