בית ספר גורדון, בת ים. שנת 2015. ילדה בת 7 בערך, יושבת מאחורי הבניין, על האדמה, ומסדרת אבנים ועלים. היא בונה בית לנמלים. כשאני שואלת מה היא עושה, היא מסבירה לי, בעברית רוסית, שהיא דואגת להן, כי אין מי שידאג להן. היא כולה במשימה הזו. לא אכפת לה, ש80% מבית הספר נמצא במגרש הכדורגל התקני או המאולתר שהפכה להיות החצר.
זו היתה אחת התמונות שנחרטה במוחי כאשר הגעתי לפני כשנתיים לבית ספר גורדון לסיור ראשון, לראות מה יש ומה ניתן לעשות בחצר. זהו רק סיפור אחד מתוך רבים אחרים שאפשר למצוא כמעט בכל חצר בית ספר. כל חצר שאינה נותנת מענה לפלח עצום באוכלוסיית הילדים – החלק הרגיש, שאוהב דמיון, טבע וחישה. האם החצרות של היום זה מספיק? ומה הפוטנציאל שיכול היה להיות... כל מדינה והבעיות שלה, כל עיר עם הרשויות שלה, וכל בית ספר עם החוקים שלו. בסופו של דבר, יותר מ-90% מבתי הספר אינם נותנים את המענה הנדרש לילדים. ולפני שאנחנו נכנסים לעולמנו אנו בישראל, בואו נבדוק מה קורה בעולם...המערבי...המתקדם...איך שם נראית חצר בית הספר? האם היא מספקת? והאם היא מאפשרת לילדים זמן למשחק חופשי? ומה זה בכלל משחק חופשי ולמה זה חשוב?
בואו נבנה טירה
אני נמצאת כיום בסופו של מסע בן מספר חודשים בארה"ב וקנדה. בקנדה, השתתפתי בכנס מאד ייחודי שאירגן אירגון IPA העולמי. מה זה IPA? זהו ארגון שכל מטרתו לדאוג לזכותו הבסיסית של הילד...ל...
מזון? לא!
למיטה וכיסוי גג? לא!
למשחק!!!
מה?....
כן. אכן, למשחק. מסתבר שהצורך של ילדים למשחק, ובייחוד משחק חופשי הוא צורך הקיים בהם מלידה, והחשיבות שלו גדולה בדיוק כמו מזון וקורת גג. משחק חופשי הינו משחק ללא הנחיות, וללא חוקים. משחק בו הילד ממציא את החוקים, והוא אינו כולל לרוב מתקני משחק סטנדרטים. זהו משחק המאפשר לילד לפתח לאיזה כיוון שהוא רוצה את התקדמות המשחק. לדוגמא, בכנס, הביאו ערמות של קרטונים, והביאו גם ברגים מיוחדים שניתן להבריג לקרטונים. אף אחד לא נתן הוראות, אבל לאחר שלושה ימים של כנס, וכמה עשרות ילדים ומבוגרים, עמד במקום טירה עם מלא מחילות וחדרים שכולם עשויים מקרטון. אף אחד לא הגדיר מה לעשות, וכל אחד הוסיף כאשר הוא רצה ואיך שהוא רצה. הילדים שלי, שיחקו במקום ובנו בו במשך אחר צהריים שלם (כ-4 שעות רצופות) והיו בשוק שאמרתי שהשעה כבר 8 בערב וצריך לצאת כי נועלים את המקום...עד עכשיו קלגרי (מקום הכנס) נמצא אצלם בתודעה כאחד המקומות האהובים בטיול, וזה בלי שהם טיילו בה רגע אחד.
משחק חופשי מעניק לילדים המון – יצירתיות, חופש ביטוי, תכנון, עבודת צוות, חיברות, דמיון, ראייה תלת מימדית, עושר שפתי, יכולת תיאום, ויתור, סבלנות, ועוד הרבה דברים שאינם באים לידי ביטוי במשחק פיזי או מודרך.
בכנס, הציגו לצידי מאות מרצים מכל העולם. אחת ההרצאות המרכזיות עסקה בילדים במדינות משבר, בהם הילדים נמצאים בתת תנאים. ילדים שעברו את רעידת האדמה בנפאל, או הצונאמי ביפן, ילדים החיים על פסי הרכבת בכלכותה שבהודו בתוך ערי אוהלים, ילדים מלבנון ועוד. לכולם היה אלמנט אחד משותף קבוע – הצורך במשחק. מגיל 0 ועד גילאי 14 ולעיתים 17 (יותר מכך הם לרוב כבר נחשבים בוגרים, והמשחק אינו חלק מהפריבלגיות שלהם). מטה IPA החליט להקדיש את השלוש השנים האחרונות לעזרה לאותם הילדים, והגיע כדי להעניק להם אפשרות למשחק. משחק בחלקים פריקים, משחק באבנים ועצים, ובעצם כל דבר הנמצא בשטח. מדהים כמה ילד יכול להתפתח בעזרת משחק. למידע נוסף על acces to play in crisis
לעיתים במקומות בהם אין כלום, יש לילדים הרבה יותר עושר משחקי מאשר במקומות היוקרתיים ביותר, המספקים מרחבי דשא ענקיים ורשימת כללים של עשה ואל תעשה.
אז מה קורה בעולם?
בניגוד לכך, נשמעו בכנס הרצאות המספרות על המצב של בתי הספר בארה"ב. מסתבר שבארה"ב ההפסקה בבתי ספר הולכת ונעלמת מחיי הילדים. כלומר, אפילו ה-20 דקות המסכנות באמצע היום, פשוט נעלם. מדוע? זהו תהליך של שנים. תהליך, שהסבירה אחת המרצות, כשהיא מתעדת מה קרה אצלם בדקוטה בבית הספר מאז שנת 2003: כיצד בתחילה הפכו את אחת ההפסקות להפסקה "מודרכת", שהפכה כמובן לשיעור, ההפסקה המרכזית הפכה לפעילות פנים כיתתית, שעד מהרה הפכה לילדים, המתמתחים ליד השולחן שלהם לפי הנחיות המורה, וכך הלאה. על אף מחאת הילדים, ומחאת חלק מההורים, ההפסקות הפכו להיות מקור ל"צרות" ומריבות, ומעשי בריונות, ונעלמו מסדר היום (ניתן למצוא במאמר מהניו יורק טיימס משנת 2011 בנושא")
חוסר ההבנה הבסיסי שהילד לא לומד כישורי חיברות, ולא לומד כיצד לתקשר וליצור ולהעסיק את עצמו, כל אלו בכלל לא שינו. זהו המאבק שקיים כיום בארה"ב ובקנדה (לקריאה מעמיקה בנושא ההפסקה הנעלמת, ובכלל חשיבותה של ההפסקה בבית ספר בלינק הזה).
מבט קצר על החצרות שלהם מבהיר כי אכן החצרות חסרות עניין – שטח ענק, עם מגרשי ספורט בצידו, ומתקן משחק מפלסטיק לעיתים, והרבה הרבה דשא שטוח. זהו. בדיוק כמו בארץ...רק בלי הדשא...תודה לאל, שאצלנו, יש הבנה במשרד החינוך ואצל רוב ההורים, שההפסקה היא חלק חיוני בסדר היום של הילד. פשוט מתוך הבנה בסיסית של האדם, שלהושיבו 9 שעות ביום על כסא זו התעללות. אם כן, מאחר ובארץ, אנו מבינים את חשיבות ההפסקה, כדאי ורצוי לספק לילד כר פורה לפעילויות והתפתחות.
משחק חופשי בארץ
בארץ, המצב קצת אחר כאמור. יש הפסקה. מספקת? לא בהכרח, שהרי הצורך של ילד במשחק הוא עצום, כמו מזון וקורת גג... ישנם בתי ספר שעלו על כך. בתי ספר דמוקרטיים לדוגמא, הבינו כי הצורך של ילד במשחק חופשי הוא קריטי להתפתחות שלו, ועל כן יש חשיבות גדולה לתת לו לשחק ואפילו על חשבון שיעורי אנגלית ועברית. בספרו של קן רובינסון הוא מתאר כיצד בתי ספר הורסים את היצירתיות של הילד, כיצד הם מונעים את התפתחות הדמיון, החוזקות שלו ובעיקר הלהט שלו (לינק להרצאה שלו בטד) . יעקב הכט, מייסד בית הספר הדמוקרטי הראשון בארץ, מספר בהרצאתו על הצורך העז של הילד במשחק ואומר: "תחשבו עד כמה הילד צריך זאת (את המשחק)...הוא מוכן לרדת 3 קומות, במדרגות,לוותר על אוכל, שירותים, ולעלות את כל המדרגות חזרה, וזאת בשביל 5 דקות הפסקה..."
אז מה הבעיה?
אני יכולה להצביע כיום על 3 בעיות במשחק חופשי של ילדי ישראל:
פחות זמן חופשי – חיי הילד הישראלי הפכו להיות הרבה יותר "מודרכים" ועמוסים. ספורט תחרותי והישגיות הפכו למרכז החיים, אחרי הצהריים של הילד כבר אינם מה שמתואר בספר "בית משותף" של דתיה בן דור: הילד לא יורד למטה עם כל החברים, וההורה כבר לא קורה לו בערב הביתה להיכנס. אחר הצהריים של הילד הישראלי, עמוס פעילויות, וחוגים, וצופים, ומפגש מוסדר עם חבר בביתו, והרבה הרבה מסכים, אבל זמן חופשי עם החברים בשכונה, כבר בקושי יש. כנ"ל בהפסקה. אם משווים מצב זה לעולם, רואים כי אנחנו לא לבד. לאחרונה יצא מחקר בסקוטלנד (קישור למחקר) שמראה כי פחות מ-50% מהילדים בגילאי 13-15 משחקים היום בחוץ.זהו מספר הזוי. עשר שנים לפני 77% היו מבלים בחוץ ועשר שנים לפני כן 87%. אנחנו בירידה דרסטית של כמות הזמן אותו מבלה הילד במשחק בחוץ.
מחקר נוסף ניתן לראות בקנדה, שם דווח כי ילדים יוצאים החוצה הרבה פחות מאשר הוריהם היו
בחוץ. אני די בטוחה, שבדיקה אקראית בישראל תגיע למסקנה זהה לגבי הדור של היום.
מסכים, טלפונים ומה שביניהם – המסכים כבשו את חיי הילד בישראל עוד הרבה יותר ממקומות אחרים בעולם. לטלויזיה ולאייפון יש את היתרונות שלהם – הם הגדילו את התפיסה של הילד, גרמו לו להיות מהיר מחשבה יותר, אך הם גם דפקו את האינטלגנציה הרגשית שלו, הורידו את יכולת התקשורת הפרונטלית שלו, את רמת השפה ועושרה, והגדילו את כל בעיות הקשב וריכוז . הילד הממוצע היום יושב בערך 4-8 שעות מול מסך כל יום. הפגיעה בילד היא פיסית ונפשית (יש על כך עשרות מחקרים בעברית ואנגלית, מספיק לרשום בגוגל מסכים וילדים...), וכאמור גם תפיסת אחוז ניכר משעות הערות שלו על חשבון משחק חופשי וחברותי. למי שרוצה להבין את כמות השעות המומלצת לילד מול המסך, הוא מוזמן להכנס למחקר של דר' ליסה סטורהם, פסיכולוגית קלינית, המציג מה קורה למוח של ילד בגילאי 4-5-6 שנמצא מול המסך וכיצד המוח נראה בגיל 20. המחקר מזעזע ומציג ירידה משמעותית במספר התאים האפורים והלבנים (כן...אלו התאים שאחראים לאינטלגנציה ). מוזמנים למחקר (אחד מיני רבים אחרים)
מרחק מהטבע – הטבע היום נעלם כמעט לחלוטין מחיי הילד הישראלי. בעוד בארה"ב עדיין ישנם הרבה מקומות שבהם הטבע יושב על פתח דלתו של הילד בגלל המרחבים הגדולים, בארץ שלנו, הטבע התרחק מחיי היומיום של הילד, והוא לרוב מתמצה בחלקת דשא סינטטי שכונתית ועליה מתקן מפלסטיק או פלדה נוצצת. ההורה מצידו לא רואה בהבדלים. זה יותר נוח לו שהילד לא מביא הביתה ערימות של חול, והבגדים אינם מלאים בבוץ, והעלים היבשים כבר לא תקועים בכל שערה ארוכה של הבת הענוגה. אבל למרחק הזה מהטבע יש מחיר. ילד שאינו בא במגע עם טבע, סובל מהמון בעיות בריאותיות (כולל השמנה, אסטמה ואלרגיות למיניהן), וסובל מבעיות נפשיות קשות (כמו פחד, מועקה, חוסר בטחון עצמי ועוד). ריצ'ארד לוב בספרו "הילד האחרון ביער" מדבר על כך, ועל
. NDD –"בעיית המחסור בטבע"
אם כן, משחק חופשי הוא קריטי להתפתחות הילד ובארץ שלנו, על אף ההפסקות, הילד בקושי מקבל
זמן שכזה למשחק.
תכנון חצרות בתי ספר יצירתיים
לפני יותר מ-100 שנים אמרה ליידי אלן אוף הרטווד: "בתי הספר הם המקום האחרון שיכול לענות על תנאי העוני הסביבתי הקשה בעיר האורבנית".
ילדינו נמצאים בבית ספר 8-9 שעות ביום. זהו זמן יקר בו הם יכלו לקבל בחזרה את אותם חוסרים של אחרי הצהריים – החוסר בחברים, החוסר במשחק והחוסר בטבע. ה
אם כן, האם אכן חצרות בתי הספר בארץ מושקעות? האם החצרות מלאות עניין? נכון שילד בעל דמיון יכול למצוא עניין גם בנמלה, אבל חשוב לזכור שלעיתים קרובות היום, כבר אין אדמה חשופה בבתי ספר, כי הכל מרוצף, ואת הנמלה, הילד כבר לא פוגש. וגם אם יש קרקע בחצר, האם זה מספק? מה יכלה להיות החצר? ומה אנחנו ההורים יכולים לעשות בעניין זה.
במאמר הבא, אנסה לפרט מהו הפוטנציאל של חצרות בית הספר. כיצד היא מתפקדת היום, ומה היא יכלה להיות. ואציג היכן ניתן לראות זאת בעולם ובעיקר היכן הניצנים שכבר עשו את המהפך הזה. בינתיים, כל מי שמעוניין להצטרף, לפני כשנתיים נפתח בארץ הסניף של IPA.
אנו מחפשים אנשים, שהילד וזכויותיו נמצאים בראש מעייניו, אנשים שרוצים ויכולים לתרום ולעזור בהגדלת והפצת חשיבות המשחק בארץ. הכנס שהיה השנה נקרא "unleash the power of play" או בעברית – "להתיר לחופשי את הכוח שבמשחק", ואני קוראת לכל הורה, מחנך, מתכנן, פוליטיקאי, וילד בישראל, להצטרף אלינו ולהחזיר לילדים בישראל את האפשרות למשחק חופשי.
בית ספר שכבר עשה את המהפך - בכתבה הבאה