פעם, לא היו פארקים. היו גני שעשועים.
משהו שכונתי, קטן, שהכיל מתקן וחצי - המתקן היה נדנדות, והחצי קרוסלה. כל השאר, היה חול ועצים. לרוב אקליפטוסים, או פיקוסים אם גרת בתל אביב.
ילדים היו חוזרים הביתה מבית ספר, זורקים את התיק ובארבע(כי לפני כן אמא לרוב לא הרשתה) היו יוצאים לגן. שם היו רק נפגשים. שם היתה מתחילה ההרפתקה. ילד בן 5 וילד בן 13 היו משחקים לרוב ביחד. במחנה, דגלים, גולות, תופסת ולפעמים על המתקן וחצי. העצים, היו מתקני הטיפוס. החול, והשלוליות, היו עולם ומלואו הכולל קבובות, ותעלות מים ובחורף, מי מצליח להשיט את העלה יותר זמן.
היינו חוזרים הביתה רטובים, מטונפים, ועם חיוך ענק על הפנים. או בבכי. אבל היתה שם תגובה רגשית...
אני שונאת אנשים שרק מדברים נוסטלגיה ועל מה ש"פעם היה טוב", אבל אני חייבת לעצמי לזכור מאיפה אנחנו הגענו. ולנסות להבין, איך לעזעזל הפכנו היום להורים שמוכנים לקבל, ולרוב דורשים, את הפארקים שיש מסביבנו.
אז מה בעצם הבעיה?
הרי הפארקים היום מושקעים בטירוף, עולים מיליוני שקלים, מתקני משחק שנראים כמו חלליות שעוד שניות יטיסו את הילד לחלל, משטחי דשא סינטטי או גומי בטיחותיים, ספסלים מודרניים, פנסי תאורה שיקים בכל פינה, מזרקות מים, תעלות מיופיפות, ואפילו בריכות עם דגים במקומות הממש מושקעים. מה רע?
אני מעדיפה לא לענות עדיין, אלא לשתף בטיול לאחד מהפארקים ה"מושקעים" הללו, שהיה לי בסוף השבוע האחרון.
פארק גוננים בירושלים.
זהו פארק שחודש לפני כשנתיים. הושקעו בו על ידי העירייה מיליוני שקלים. אולי אפילו יותר. לא חסכו כאן בהוצאות. הגענו לפארק ביום שישי אחה"צ. זמן שעשוי להיות בו לא מעט ילדים. הפארק היה כמעט נטוש. (מאד יתכן שביום יום, הפארק מפוצץ ילדים, אין לי מושג...) נתתי לילדים שלי זמן להנות, וכהרגלי לא אמרתי להם לאן ללכת, אלא הם בחרו בעצמם. 5 דקות, וחזר אלי הבן הגדול (גיל 11 וחצי) שאין מה לעשות. עוד 5 דקות הגיעה ליהיא בת ה10 ויחד איתה הקטן בן ה7 וחצי. לא אמרתי נואש והפנתי אותם לאזור הנדנדות שהיה נראה עם יותר סיכוי ואכן הם נהנו לא מעט (כי אין על נדנדות ולא יעזור כלום), ובכל זאת, אחרי 10 דקות לערך חיפשו עניין בדברים אחרים. הגדול החל מוצא עניין בקירות שהותקנו במקום לפרגולות, כי אפשר לטפס שם לגובה וללכת על קיר צר בגובה 3 מ', אז זה יותר מעניין.
נאמר לי לפני כן שיש במקום משחק מקסים של תעלות מים, ואכן רואים שהותקנה שם מערכת מים מרהיבה של תעלות מעוצבות עם פסיפסים. כמובן שמים לא היה, והתעלות עמדו יתומות, אבל ליד כל תעלה היו מעקות כדי שלא יפלו אליהן חס וחלילה.
עדיין לא אמרתי נואש ועברנו לחלקו ה"טבעי" של הפארק. בין שבילי ענק רחבים מרוצפים אבן איכותית, אמפי עם קירות אבן, שהשימוש היחידי שכנראה עושים בו הוא לילדי הסקייטבורד באזור, ועצי צפצפה נפלאים, אשר את השלכת שלהם היה קשה לראות כי כמובן העלים מטוטאים ונאספים באופן קבוע... הגענו לאזור מתקנים נוסף שהילדים אפילו לא העיפו בו מבט, והמשכנו לכיוון הבריכות מים ה"טבעיות". אזור עם צמחיה מרהיבה, ליד מפלי מים קטנים ובריכות נפלאות, באמת מקום שאליו הייתי בכיף מביאה את ילדי. אבל, וזה אבל רציני, כל המקום מוקף גדרות ומחסומים, עם שום יכולת להכנס.רק להשקיף מרחוק. לא דגים, ובטח לא לגעת במים, או לשבת מתחת לעצי התות בכות .
לידיעת רוב האנשים שאינם מכירים, תות בכות הוא עץ מופלא, עם פרי טעים, אשר צורתו היא כשל מטריה,שכן ענפין נופלים מהאמצע למטה ויוצרים ביניהם תחושה של מטריה עוטפת, ואין מקום מחבוא מופלא מזה לילדים, להסתתר ולשחק משחקי דמיון. ושם, בפארק המלוקק הזה, שמו ארבעה כאלו!!! חוויה! אבל כאמור, אסור להכנס, ועוד יותר מכך, כל ענפי עץ התות גזומים כמו חיילים גבוה וכל המטריה והמחבוא אינם קיימים.
בסופו של דבר, כשעברנו את כל האזורים הללו, הגענו לאזור מתקני הכושר, שם הילדים מצאו הכי הרבה עניין. במה? לא בכל המתקנים, אלא במתקן ממש פשוט שקיים מימים ימימה - המתח. וגם בו, בקושי יכלו להשתמש אלא רק להתלות כי גובהו כמובן מותאם למבוגרים (מעל 1.8 מ' לפי תקן).
אז מה העניין? ואיפה הבעיה?
פארקים נוצרו בתקופת המהפכה התעשייתית בערים, כי הבינו שאנשים בעיר חייבים מקום ירוק, של טבע בחייהם. עם הזמן, הוספו לפארק ערימות חול גדולות כדי לאפשר לילדים עוד צורת משחק חושית. מאותו רגע והלאה, כל התוספות שנעשו הלכו והרחיקו את הפארק יותר ויותר מתפקידו המקורי. היום כשתלכו בפארק, (לא פארק הירקון, אלא הפארק השכונתי שמול הבית), תראו לרוב משטחי דשא סינטטי, עם מתקני פלסטיק, ושיחים קצוצי מראה מעטרים את השוליים. העצים לרוב לא קיימים כי יש הצללה מלאכותית. וזהו. מה בין זה ובין הגן המקורי, אין לי מושג...
אין פלא, שילדים היום מתים משיעמום בפארקים. אין פלא שהם מעדיפים פי כמה לחיות מול המסך. זה מ ש ע מ ם!!!
אז קיבלנו הורים מרוצים ומהנהנים כל פעם שמייצרים עוד מוטציה שכזו - זה בטיחותי, זה תקני, זה מעוצב יפה, וזה נקי. מה צריך יותר מזה?
ועכשיו, אענה לשאלה ששאלתי בהתחלה - מה רע? מה הבעיה?
התשובה די פשוטה - הפארקים של היום מתוכננים להורים ולא לילדים . קבלו תיקון, הפארקים מתוכננים להורים וילדים של העולם הדיגיטלי.
מה הפסדנו?
הפסדנו שינוי והשתנות. הגן שבו הייתי בשבת האחרונה, נראה היום בדיוק כמו, שנראה היה ביומו הראשון. לפחות ככה הוא מרגיש.לגן אין היסטוריה. לגן אין תהליך השתנות, כי הטבע לא קיים בו. לכן גם לעולם לא נרגיש שייכים אליו, לא נרגיש בו פליאה, ולא נרגיש בו סקרנות. הגן שבו היינו פעם אחת, לא יעורר בנו חשק לחזור אליו בשנית, כי את האתגר הראשוני שהיה בו מיצינו אחרי רבע שעה או שעה. אבל מיצינו. מעכשיו, זה חוזר על עצמו, וזה משעמם.
כאדריכלית נוף, אני מאד מודעת לטבע שסביבי ומנסה להעביר זאת תמיד לילדי. בגלל זה, כשאנחנו מטיילים בשמורות טבע, הילדים הכי נהנים. זה תמיד מפתיע.
הביקורת שלי בפוסט הזה, היא לאדריכלי נוף, שעושים את מה שהקליינט מבקש, ואינם מנסים להסביר שמה שחסר בפארקים היום זה עוד טבע נגיש, ולא עוד מתקן, הביקורת היא לעיריות, שלא מנסות להסביר ולחנך לסביבות בריאות יותר ונכונות יותר לילד, אבל יותר מכל, הביקורת היא לנו ההורים, בין אם אנחנו מהצד שדורש את כל הסינטטיות הנקייה הזו, ובין אם אנחנו מקבלים על עצמנו את רוע הגזרה כי הם הרוב ולנו זה נוח.
חברה, זה הילדים שלנו. אם נרצה ואם לא, הם גדלים בסביבה מאד לא טבעית היום. בואו ננסה לפחות בפארקים, ובחצרות בתי הספר, לייצר להם מקומות יותר טבעיים, שם יוכלו להיות מופתעים, לגלות ולחקור.
אם יש תקציב - תשתלו עץ (לא עץ נוי מלוקק וקטן, אלא פיקוס! או שכמותו), אם בית הספר קיבל מעט כסף, תזמינו משאית של חול או אדמה, אם הוחלט לבנות אצלכם פארק - תדרשו גבעה, חורשה, שיחים, ואדמה. את העניין הילד יגלה שם בעצמו. הוא לא יצטרך את עזרתכם.
תנו להם את הילדות שאתם נהנתם ממנה.